דיסלקציה – ברק בן שמחון

עדות אישית: ברק בן שמחון / ממפתחי שיטת רביב

רצוני הציג לפניכם את סיפורי האישי.
סבלתי מדיסלקציה קשה והפרעת קשב כל שנות ילדותי והתבגרותי. עד גיל 20 לא יכולתי לקרוא משפט אחד רצוף, המקסימום היה ארבע מילים ברצף ואח”כ האותיות היו קופצות לי. אני והמשפחה ניסינו לטפל בבעיה בכל הדרכים האפשריות: הוראה מתקנת, מורות פרטיות שבאו לביתנו בכל יום, הייתה לי מורה שונה לכל מקצוע. הרבה זמן “אמא” להקראת ושינון החומר הנלמד, אבחונים חוזרים, מכונים לטיפול בלקויות למידה, הן פרטיים והן של משרד החינוך. מה לא? אפילו ניסו טיפול בריטאלין שלא הצליח במיקרה שלי, וגרם לי נזק שהתבטא ב”טיקים” ובדיכאון. אבל דבר לא עבד. לא הצלחתי להתגבר על הדיסלקציה ולא על בעיית הקשב והריכוז.

אימי מספרת שגם לה היה מאד קשה. היה לה ברור שאני ילד אינטליגנטי, במושגים שלה, מלא שמחת חיים, והיא הייתה עסוקה מאד בלשמור עלי מפני הנזקים של המערכת שלא תמכה בי, בלשון המעטה. בימי כתלמיד, חוק חינוך מיוחד היה בגדר המלצה ולא קיבל עדיין תוקף של חוק. מורים לא היו מחויבים לממש את ההקלות שהומלץ עליהן באבחונים. אימי הייתה מתוסכלת כמוני, חסרת אונים וכועסת.

בהמשך נדדתי מבית ספר לבית ספר, עד שבתחילת כיתה י”ב פרשתי מהמערכת באופן רשמי, כי בתקופה שלי לא אפשרו לעשות בחינות באלפה ולכן לא יכולתי לגשת לבגרויות. לא יכולתי לעמוד בבחינות כשאר התלמידים. בחטיבה היו כמה ניסיונות לבחון אותי בעל פה. משום מה הצלחתי רק בתנך, אולי בגלל שהסיפורים עניינו אותי. היו מקרים רבים בהם הורידו לי ציון בבחינה בגלל שהיא הייתה שונה, כלומר בע”פ.

בשנים הראשונות, אחרי שהבנתי שאני לא מצליח לקרוא, מצאתי “פתרון”- הפכתי לליצן של הכיתה. ישבתי במסדרון שעות שלמות, רק כדי להיות בחברת הילדים בהפסקה. אפשר לומר שלא היה לי קשר לנושאים הלימודיים. באמצע כיתה א’ נתקלתי במורה “אמיצה” שהחליטה לקחת אותי לכיתתה. היא הכניסה אותי לכיתה ו”החזיקה אותי קצר”. העובדה שהיא שמה גבולות מחד ודברה איתי בגובה העיניים מאידך, אפשרה לי להתאים את עצמי ולהשתלב בכיתה. היא הייתה אישיות מיוחדת. חמה ומלאת אהבה. היא ראתה את האדם שבי, לא את הלקות. צריך לציין שהיו עוד מורות טובות בכיתות היסוד אבל בחטיבת הביניים התחיל הגיהינום האמתי. לא הצלחתי להשתלב במערכת, גם לא עזרו / אפשרו לי זאת.בתחילה נבהלתי, נכנסתי ללחץ. בעיקר משום שלא יכולתי להימנע מלהשוות את עצמי לתלמידים אחרים שידעתי בוודאות שאני לא פחות נבון מהם , ואולי יותר, אבל משום מה לא מסוגל. עם הזמן התרגלתי. קבלתי זאת כמצב נתון. הילדים התנהגו אלי כאל “האוט סיידר” כי במשך הזמן גם סיגלתי לי תבנית התנהגות של “שונה”.

בתיכון המצב היה ממש חמור: הייתי מודע לעצמי והייתי מתוסכל קשות. כל מה שעשיתי בכיתה היה לחכות שהזמן יעבור. בגיל 17 עזבתי את בית הספר.
לעיתים קרובות שואלים אותי:איך מסתדרים בבית ספר, יום יום, בלי לדעת לקרוא ולכתוב? ובכן, לא מסתדרים. כל יום ישבתי יחד עם אימי שעות ולמדנו את החומר בעל פה. המורים לא ידעו להעריך זאת ובוודאי לא נתנו לי את הדחיפה והעידוד להמשיך.

בתחומים אחרים לא הייתה לי שום בעייה, למזלי. עסקתי בעיקר בספורט, בעיקר גלישת גלים. מגיל שמונה אני בים, כך שבתחומים אחרים מלבד לימודים , העזתי חופשי. כשהיה לי קשה להתמודד עם הלחץ בבית ספר, פשוט עזבתי והלכתי לגלוש.

לצבא לא גייסו אותי, שוב בגלל שלא ידעתי לקרוא ולכתוב. לא שמחתי, אבל מגיל צעיר התרגלתי לתווית שהדביקו בי ופשוט התעלמתי מהדחייה. במקום להתגייס, טסתי לגלוש בהוואי. כשחזרתי מהוואי הרגשתי שיפור בריכוז במיקוד ובתחושה הכללית. כשחזרתי אחרי שבעה חודשים, חבר שכנע אותי לנסות שוב, והפנה אותי לאדם בשם אילן שעבד איתי בצורה פיזית על האותיות, ותרגל איתי תרגולים פיזיים, השילוב של הגלישה בהוואי והתרגולים הפיזיים עזרו לי לפתח את התפיסה הנכונה לקריאה, ניסיתי שוב לקרוא והצלחתי, הספר הראשון שקראתי היה התפסן בשדה השיפון של סלינג’ר.

אני אישית הייתי עייף מההתעסקות עם הבעיות. נפתח לי עולם חדש. הלכתי ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין. יכולתי ללמוד טקסטים ארוכים של שייקספיר בעל פה, כשקודם לא יכולתי לזכור בעל פה שלושה משפטים.

בסופו של דבר פיתחנו את השיטה שלנו לפיתוח ותיקון כישורי קשב ולמידה. את השיטה פיתחנו בדרך של ניסוי ותעייה / תהייה. את רוב התרגילים ניסיתי על עצמי ויכולתי לראות מה עובד ומה לא, מה משפיע מהר יותר ומה לאט יותר, מה יעיל וממוקד ומה פחות. היום אני מלמד מטפלים מורים ואנשי חינוך את השיטה, ומטפל בקשיי למידה וקשב וריכוז.

ברק בן שמחון