הפרעות קשב וריכוז במבוגרים – תומר לשם

It takes one to know one \ מי כמוני יודע

החופש הגדול הסתיים לא מזמן, ולחלק מהילדים והנוער זה יום לא משמח אלא יום מדאיג ומעצבן. זהו יום שבו הקשיים, החרדות, חוסר השקט והמתיחות מול האתגרים העצומים חוזרים. חוזרים ובגדול.

אני זוכר את היום הזה. חוץ מהעובדה שבדרך כלל זה היה יום סתווי ולבשתי בו משהו חדש, זה היה יום שדרש מאמצים עילאיים בהתמודדות עם הפחדים להיכנס לבית ספר, לכיתה. לפגוש את הלוח. לפגוש את המורה החדשה ולכתוב את המערכת ביומן. לפגוש את החברים שאת חלקם לא ראיתי חודשיים. הסיוט הכי גדול היה שכבר בשיעור השני או השלישי קבלנו שיעורי בית. זו הייתה הודעה: הנה זה מתחיל, המרוץ האין סופי אחר השיעורים, לנסות כל פעם מחדש להבין ולכתוב את שהמורה אמרה או כתבה על הלוח. רק לעיתים רחוקות זה הצליח.

בית הספר היה עבורי מסגרת חברתית מעולה, בעיקר בתיכון. היו לי המון חברים וחברות. השתתפתי בחוגי ספורט וסיירות. נסעתי הרבה לכל מיני מקומות… אבל כשזה הגיע לשיעורים, להתכונן למבחן / מתכונת… שם זה התחיל לחרוק. והחוויות השליליות ממסגרת לימודית נצרבו ברגש.

את קשיי הלמידה שלי פתרתי רק באוניברסיטה. לקראת גיל 30 התוודעתי לשיטת רביב – המשפרת קשיי למידה ולקויות למידה –  ובעזרתה סיימתי לימודים לתואר בוגר במדעי הטבע (כימיה, ביולוגיה, מתמטיקה) באוניברסיטה הפתוחה.

הלימודיים בפתוחה הינם לימודים עצמאיים ע”פ הקצב שלך – ומצאתי את עצמי מתמודד פעם ראשונה עם טקסט ולומד ממנו. חוברות התרגילים והתרגילים להגשה היו האינדיקאטור הברור אם אני בכיוון הנכון בפתרון או לא. כך ובעזרת שיטת רביב שנחשפתי אליה – פתרתי לעצמי את הקשיים ובעקבות כך גם את חרדות המבחנים קשות. ולא רק שסיימתי את התואר, אלא גם החלתי לקרוא להנאתי וגם לסיים ספרים, הצלחתי לעקוב אחר סרט מהתחלה ועד הסוף, הבנתי מה מידת הזמן הנחוץ להתארגנות לקראת מבחן ומה אני צריך לעשות כדי להצליח.

 את השיטה הזו אני מעביר היום כמטפל – טיפול פרטני –  בתרגילים פסיכו-מוטוריים  המשפיעים באופן נוירו-קוגניטיבי על המוח ובכך יוצרים מעגליים עצביים ללמידה. ניתן (!) לפתור קשיי קריאה וקשיי ריכוז, לשפר זיכרון, לשפר סדר וארגון, לשפר התמצאות, לחזק בטחון עצמי, למצוא דרכים בהתמודדות עם חרדות ועוד…

אני מביא אתי המון ניסיון אישי שנרכש בעמל רב בהתמודדות כמעט עם כל מכשול שתלמיד נאלץ לעבור  בדרך להצלחה.  הייתי מורה פרטי (קרוב לארבע שנים) למתמטיקה, והשיא מבחינתי היה שלימדתי לבגרות 3 יחידות לימוד ועשיתי מרתונים בספרייה בקסטל.

 אני רואה את עצמי עוסק בזה היום מתוך שליחות, ומעביר את הידע שצברתי לאותם אלה שזקוקים לזה. אני  פועל ממקום “כמי שהיה שם פעם”, לא מהמקום הדידקטי או המאבחן, אלא כמי שפתר בעצמו ולעצמו את הקשיים שילדים/ בני נוער שעברו אבחון מתאפיינים בהם. אני מביט על ילד או ילדה, נער או נערה (מתאים גם לסטודנטים) מהמקום שיש פתרון והוא מעבר לפינה! אני מישיר מבט באמפטיה, הבנה , סובלנות אבל גם דורש ובעצם אומר: בוא נעבוד ביחד ונוכל לקושי.

 זו הרגשה נהדרת להצליח במקום שפעם נכשלת ולומר לעצמך: אני תותח. אני יכול.

בכבוד,
תומר לשם